"אחרי שבעלי נפטר נשארתי לבד בדירה הקטנה ברחוב יהודה. הפנסיה לא מספיקה לכלום. כשדפקו לי בדלת עם קופסה של 'ארוחה אחת' חשבתי שזו טעות. פתחתי וראיתי אורז, שמן, ירקות, חלה לשבת. בכיתי. לא מהאוכל - מהמחשבה שמישהו זוכר אותי."

"אני עובד שתי עבודות ועדיין לא גומר את החודש. הילדים שלי לא אמורים לדעת מה זה רעב. בזכותכם יש להם ארוחת ערב חמה כל יום. הבת שלי אמרה לי 'אבא, האוכל הזה טעים כמו של אמא'. זה ריסק אותי."

"עברתי רעב פעם אחת בחיים. חשבתי שלעולם לא אחזור לשם. כשהכסף נגמר באמצע החודש התביישתי לבקש עזרה. המתנדבת של 'ארוחה אחת' לא שאלה שאלות. היא פשוט חייכה, הניחה את הקופסה ואמרה 'שבת שלום'. זה החזיר לי את הכבוד."

"חזרתי מעזה אחרי 120 יום. אשתי לא עבדה כי הילדים היו לבד. המקרר היה ריק. חבר מהיחידה סיפר לי עליכם. יום אחרי כבר הייתה קופסה בפתח. אתם לא רק נותנים אוכל, אתם נותנים תחושה שהעם הזה לא עוזב אף אחד."

"בעלי חולה ולא עובד. חמישה ילדים בבית קטן. כל בוקר הייתי חושבת מה אבשל. היום הילדים שלי פותחים את הקופסה שלכם וצועקים משמחה. יש פסטה, יש עגבניות, יש טחינה. יש ארוחה."

"עברתי אירוע לב ונשארתי בלי עבודה. אף פעם לא ביקשתי כלום מאף אחד. הבושה אכלה אותי. המתנדב שלכם, בחור צעיר בן 20, אמר לי 'זה לא צדקה, זו ערבות הדדית'. מאז אני מחכה לו כל חמישי."

"אני לומדת ומגדלת תינוקת לבד. לפעמים הייתי מדלגת על ארוחות כדי שיישאר לה. הקופסה של 'ארוחה אחת' הצילה אותנו. יש שם גם מטרנה וגם ירקות טריים. פעם ראשונה שהרגשתי שמישהו רואה אותי."

"פינו אותנו מהבית בגלל הטילים. חודשיים במלון, בלי מטבח, בלי כלום. אתם הגעתם למלון עם קופסאות לכל המפונים. הילדים שלי, הנכדים שלי - כולם אכלו. בארץ זרה, הרגשנו בבית."

"הגירושים ריסקו אותי כלכלית. הייתי צריכה לבחור בין לשלם שכירות או לקנות אוכל. אתם בחרתם בשבילי - שאשאר בבית שלי. כל שבוע הקופסה מחכה ליד הדלת. אני לא לבד."

"עליתי לארץ לפני 30 שנה. היום הברכיים כואבות, קשה ללכת לשוק. הנכדה שלי אומרת שאתם מלאכים. אני אומר שאתם משפחה. תודה על הלחם, תודה על הכבוד."

"כל הכסף הולך לטיפולים. לפעמים לא נשאר לאוכל. לא התלוננתי אף פעם. כשקיבלתי את הקופסה הראשונה שלכם, מצאתי בפנים גם חטיפים לילדים וגם פתק קטן 'את גיבורה'. בכיתי שעה."

"ברחתי מהמלחמה שם ונפלתי למלחמה פה. אין לי אף אחד בארץ. המתנדבים של 'ארוחה אחת' מדברים איתי ברוסית, מביאים אוכל כשר, שואלים לשלומי. נתתם לי יותר מאוכל, נתתם לי בית חדש."

"אני מטפלת באחרים כל היום, אבל אף אחד לא מטפל בי. המשכורת קטנה, ארבעה ילדים בבית. הקופסה שלכם בשישי זה מה שמאפשר לי לעשות קידוש כמו שצריך. הילדים שלי שרים, ואני יודעת שיש שבת."

"אין לי משפחה בארץ. שבתות לבד בדירה קטנה בתל אביב. פעם בחודש הייתי אוכל רק לחם. מישהי מהבסיס סיפרה עליכם. עכשיו יש לי אוכל לכל השבוע וגם ברכה לשבת. הרגשתי שמישהו אימץ אותי."

"אני מוסלמית, אתם יהודים. כשפתחתם את הסניף אצלנו בכפר לא האמנתי שתתנו גם לנו. אתם נותנים לכולם. בלי שאלות. הילדים שלי אוכלים, ואני לומדת שארוחה אחת יכולה לחבר בין לבבות."